איך נקלענו לבחירות בפעם השלישית – ואיך נצא מזה בפעם הרביעית? איך יכול להיות שדווקא בתקופה שבה הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות הגדולות מיקרוסקופיים, לא הצליחו הפוליטיקאים לייצר ממשלה? ומה ישתנה בסבב הבחירות הבא? כך גוברים האינטרסים הפוליטיים על הרצון להקים ממשלה
לו היו מבטיחים לחתור לשלום, להגביר את הביטחון או לשפר את המצב החברתי, היה אפשר לקיים דיון אמיתי. בדברים האלה יש דרך אמצע. אם רוצים, אפשר בקלות למצוא את הנוסחאות שמתאימות לשני הצדדים. אפשר גם להתחייב לקדם לכל מפלגה את הנושאים שחשובים לה.
אבל כשההבטחות הן פרסונליות אין בהן מרחב תמרון. את נתניהו אי אפשר להפוך לאדם אחר, ולממשלת אחדות או שימור הבלוק יש רק משמעות אחת. הקו "רק לא ביבי" הוא למעשה קו ברור נגד שחיתות שלטונית אבל הוא מנוסח באופן שאי אפשר להתפשר בו.
גם בצד השני יש נוקשות שקשה מאד לפרק. בדיונים שניהל נתניהו הוא לא עסק באמת בברית ההגנה ובבקעת הירדן אלא בסוגיות החסינות ובמקום הראשון ברוטציה. נתניהו מעדיף כנסת לא מתפקדת, שמעכבת את פתיחת משפטו, מאשר ממשלה שתפקיר אותו לגורלו המשפטי.
בנט ושקד לא יכתירו את גנץ מחשש שהדבר יפגע בהם ביום שאחרי נתניהו, כשירצו להתמודד על הנהגת הימין. החרדים מעדיפים את נתניהו משיקולים פוליטיים, רוב הציבור שלהם ימני, וגם בגלל זהות האינטרסים סביב החקירות של דרעי וליצמן.
וליברמן? הוא העדיף לברוא את עצמו מחדש מבחינה פוליטית מאשר לחבור לאחד הצדדים . לאורך זמן הגיע למסקנה שיש שם אלקטורט גדול שיש לשמר ולטפח – מה שאולי יוביל אותו בעתיד להנהגת הימין.
בגלל כל אלה, מערכת בחירות שלישית לא תביא איתה בשורה גדולות. הפוליטיקאים מעדיפים את האינטרסים הפוליטיים ארוכי הטווח, מאשר הקמת ממשלה בטווח הנראה לעין.